מסע בזמן-טיול למבצר המונפור

מסע בזמן-טיול למבצר המונפור

מבצר המוֹנפוֹר (לעתים מכונה בטעות מונפורט ) בנוי על שלוחה צרה ותלולה בגדתו הדרומית של ערוץ נחל כזיב. שלא כשאר מבצרי הצלבנים בארץ ישראל, החל את דרכו כחווה חקלאית ולא למטרות צבאיות. עם הזמן הפך לאחת מהדוגמאות היפות ביותר לבניה המבוצרת של ימי הביניים בישראל. 

שמו הנוכחי, מונפור (Montfort), מופיע לראשונה בתעודה משנת 1229 ופירושו "ההר החזק" בצרפתית.

כיום ידוע כי לאורך השנים בגילגוליו השונים ידע שמות נוספים: קצטרא דגליל" - "מצודת הגליל" אשר מוזכר בתלמוד ומצודת המלך החדשה (בלטינית: Castellum nouwn regis) - זאת כדי להבדילה מ"מצודת המלך" אשר ניצבה במעיליה הסמוכה במאה ה-12 ואשר נכון להיום נותרו ממנה שרידים מועטים בלבד.

הטבטונים, שהיו גרמנים, קראו לו בשפתם "שטרקנברג" (Starkenberg), שם המהווה תרגום מילולי לגרמנית של השם "מונפור" שמקורו בשפה הצרפתית.

בתקופת השלטון העות'מאני נודע המבצר בשמו הערבי - "קלעת-אל- קוריין" (ﻗﻠﻌﺔ ﺍﻠﻘﺮﻴﻦ) שפירושו מבצר הקרן הקטנה על שום מיקומו על שלוחה צרה ותלולה בגדתו הדרומית של ערוץ נחל כזיב. מכאן גם שמו הערבי של הערוץ "ואדי אל-קוריין".

החפירות הארכיאולוגיות שנערכו במבצר וסביבותיו העלו ממצאים המעידים על קיומו של יישוב קדום בסביבתו עוד מתקופת שלטון האימפריה הרומית באזור אך עיקר סיפורו, כפי שאנו מכירים נכון להיום, החל בגלגולו הצלבני הראשון באמצע המאה ה-12, אז הוקם כחווה חקלאית מבוצרת אשר הייתה חלק ממערכת של 36 כפרים וחוות מסוג זה שנכללו בתחומי נחלתה של בני משפחת דה מיילי (De Milly), משפחת אצילים ממוצא צרפתי אשר קבלו לידיהם את הנחלה הגלילית שבירתה הייתה מעיליה. במעיליה השתכנו האצילים במבצר אשר כונה "מבצר המלך" (Chateau de roi בצרפתית ו־Castellum Regis בלטינית) אשר נבנה בתחילת המאה ה- 12 כרכושו הפרטי של מלך ממלכת ירושלים.

בשנת 1179 נשא מקורבו של המלך, האציל ז'וסלין דה קורטניי לאישה את אגנס לבית דה מיי, ובכך ירש את מעיליה וסביבותיה ובכלל זה גם את החווה אשר עתידה להפוך למבצר המונפור. במרוצת השנים שחלפו מאז הקמתה צברה החווה חשיבות ובעקבות כך פיארו היושבים בה את המבנים אשר הרכיבו את המתחם וחיזקו את הביצורים המקיפים אותו.

בשנות השמונים של המאה ה-12 , עם תחילת מסעי הכיבוש של השליט המוסלמי צלאח א-דין וניצחונו בקרב קרני חטין (1187), נפלה גם נחלת מעיליה ומבצר המונפור בתוכה לידיים מוסלמיות ולאחר חמש שנים בלבד הושבה לידי הצלבנים במסע הצלב השלישי. אז, חולקה נחלת מעיליה בין שלוש בנותיו של ז'וסלין דה קורטניי. את השליטה בהריסות המונפור קיבל לידיו חתנו של דה קורטניי הרוזן אוטו פון האנברג ובשנת 1229 רכשו אבירי המסדר הטבטוני את המבצר מידיו.

אבירי המסדר הטבטוני  נאלצו לעזוב את עכו שהיתה בירת ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל במאה ה-13 בעקבות סיכסוכים שנתגלעו בינם לבין האבירים של המסדרים הטמפלרי וההוספיטלרי וקבעו את ביתם ב"מבצר החזק" המוצנע בין ההרים שבנחל כזיב. לכאן הועברו אוצרותיהם של הטבטונים וגם ארכיוניהם. פנייה רשמית של ראש המסדר, הרמן פון זלצה, לאפיפיור גרגוריוס התשיעי הביאה למסדר תרומות רבות מצד עולי רגל ואזרחים אירופאים לטובת שיפוצו של משכנם החדש. בעזרת התרומות שנאספו הצליחו הטבטונים להקים במקום מבצר מפואר, אחד היפים שבמבצרי ארץ-ישראל במאה ה-13. בשלב זה חדל המקום מלתפקד כחווה חקלאית והחל משמש כמבצר לכל דבר. האבירים הטבטונים הרחיבו את הביצורים ובנו במרכזם "מגדל עוז", אשר שימש כמצודה פנימית בתוך המבצר. מגדל עוז זה הוא החלק הנראה כיום לעין כאשר מבקרים במקום.

בשנת 1266 צר בייברס, הסולטאן הממלוכי, על מבצר המונפור אך נאלץ לסגת. בייברס לא ויתר וביוני 1271, שב לצור על המקום. הפעם הביא עמו חיל הנדסה, אשר הצליח למוטט בתוך שבוע אחד את החומה הדרומית של המבצר החיצוני.

האבירים הטבטונים התבצרו במעלה מגדל העוז - הדונז'ון (donjon) וניהלו משם את הלחימה בפולשים הממלוכים אולם קרבות ההגנה במקום ארכו זמן קצר בלבד ולאחר דין ודברים בין מנהיגי המסדר לבייברס הם הורשו לעזוב לעכו על אוצרותיהם וארכיוניהם.

ארכיונים אלה הועתקו בשלמותם במאה ה-13 אל חבל טירול שבאוסטריה, ועד היום הם מקור חשוב לתולדות ארץ-ישראל הצלבנית.

לאחר כניעת הטבטונים בפני בייברס, פקד הסולטאן הממלוכי על הרס המבצר, וזאת כדי למנוע מהצלבנים לשוב וליישב אותו. חלקו הגדול של המבצר נהרס כליל, ורק מגדל העוז המבוצר היטב הכניע את המחריבים הממלוכים ונשאר שלם במידה רבה.

לאחר החורבן המשיכו חורבות המבצר לעמוד בשיממונן מסוף המאה ה-13 ועד לימינו, למעט תקופת שיפוץ קצרה שהונהגה במקום בתקופת שלטונו של דאהר אל עומר, המושל הבדואי של הגליל תחת סולטני האימפריה העות'מאנית.

התצפית מהמבצר מרשימה ביופיה. בין השרידים הנראים כיום בשטח ניתן לראות רק חלק קטן מהמבצר והם כוללים בעיקר את הביצור הפנימי ואת מגדל העוז. מגדל נישא על סביבותיו, גבוה מעל ערוץ הנחל, שנשאר כמעט בשלמותו.

אבירים, אצילים, לוחמים ועובדי אדמה, כל אלה העבירו את חייהם במבצר וחורבותיו מספרות את סיפורם.

בתקופת הצלבנים חלש המונפור על שטח נרחב, שמקורו עוד בימים בהם היה חווה חקלאית מבוצרת. את אדמות החווה, אשר השתרעו ממיקומו הנוכחי ועד למורדות נחל כזיב, הקיפו מספר חומות אשר הגדירו את שטחה של החווה. לאחר הפיכתה של החווה למבצר הכספות של המסדר הטבטוני, ננטשו השטחים הנרחבים אשר הקיפו את המבצר המרכזי, ועיקר החיים התרכז בתוך החלק המבוצר אותו אנו מכירים כיום. רחבה גדולה שבמרכזה שתי אומנות הניצבות כיום במקום מעידות על הפאר הרב בו נבנה האולם. רצפתו שימשה כגג המרתפים שם נשמרו סחורות ומזון כמו גם, כך משוער, אוצרות המסדר הטבטוני אשר שוכנו במקום. האולם יושב ממש על הנוף, לאורך שלוחת הקרן התלולה מעל הנחל. צורתו מאפשרת לנו לדמיין איך חיו בעבר האצילים הצרפתיים והאבירים הגרמניים. כיצד אירחו, חגגו, ערכו טקסים ולמדו את סודות המסדר לקול פכפוך מי הנחל כשרוח מערבית קלילה מהים נושבת ומצננת את האוויר.

וממזרח לאולם, מבנה ארוך הנחלק לחדרי מגורים ולמטבח, לאזור בתי מלאכה וגת לדריכת ענבים. בהמשך המבנה השרידים של הכנסייה, שרק אגפה הדרומי השתמר ובמעלה המדרגות, לכיוון ההר, מגדל העוז, החלק המבוצר ביותר, שחלש על נקודת התורפה של המבצר.חלק זה היווה מעין "מבצר בתוך מבצר" ושימש למגורי שליט המבצר בעיתות שלום ובעת מלחמה שימש כמצודה פנימית, מעין מפלט אחרון למגינים באם נפרצו חומותיו.

סביב המבצר חפירים חצובים ובורות מים. בסבך העצים שבמורד ההר לכיוון נחל כזיב, לכיוון צפון,ניתן לראות קו ביצור שעדיין לא נחשף ולא נחקר, הוא החומה החיצונית של המבצר. בתחתית המדרון, על גדת הנחל, מצוי מבנה בן שתי קומות, שהשתמר היטב. שרדו בו קמרונות בסגנון גותי ואף מדרגות שהובילו לקומה השנייה. היה זה מבנה ששימש בזמן פעילות החווה המבוצרת כמקום מגוריהם של הפועלים והעבדים אשר תיפעלו את החווה ועם הפיכתו של המקום למפקדת המסדר הטבטוני בארץ ישראל שימש את האבירים יושבי המבצר. ליד המבנה - שרידי סכר, שבו נאגרו מי הנחל וממנו הוזרמו המים בתעלות להפעלת טחנות קמח ולהשקיית השדות. אפשר לראות סכר צלבני נוסף, שעליו בנוי גשר, בעלייה ממבנה המשק למבצר, לפני שהשביל מתפתל בחדות.

פסל ראשו של לוחם - אחת הדוגמאות הנאות ביותר של אמנות ימי הביניים בארץ וכמה כותרות מגולפות שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות של המבצר מוצגות במוזיאון רוקפלר בירושלים. בנוסף חשפו החפירות כלי נשק, חלקי שריון, חלקי קסדה, שברי זכוכית מהחלונות הצבעונים של הכנסייה, וכן כלי חרס ומטבעות. יש הסבורים שאבני המבצר קדומות יותר, וכי לצורך בניית המבצר פירקו הצלבנים חורבה גדולה מדרום לו - חורבת נחת, מהתקופה הרומית. על כן נשלב בטיול רווי נחת זה גם הליכה קצרה לחורבה הקרובה.

אז איך מגיעים:

נצא מהבית באבירים לכיוון מעלות תרשיחא (שלשה צמתי T שבכולם אנו פונים ימינה). ניסע בכביש מספר 89 ובפנייה למעיליה ומצפה הילה, נפנה ימינה (רמזור רביעי). חוצים את הכפר (ישר עם הכביש), נחלוף על פני הכניסה להילה ואחרי כחצי ק"מ, בעיקול הדרך למנות, נפנה ימינה לדרך עפר טובה (מסומנת אדום) העוברת מתחם פרטי מגודר ומגיעה לאחר כ- 200 מ' לחניון גדול בצומת שבילים אדום-שחור. כאן נחנה, ונמשיך רגלית עוד כקילומטר בשביל האדום עד ליעד המבוצר.

חורבת נחת

חורבת נחת כפי שאנו מכירים אותה היום היא בעצם מחצבה עתיקה של אבן. זוהי המחצבה שסיפקה את אבני הבנייה למפעל האדיר - מבצר המונפור ומהפינה הדרום-מערבית ניתן לראות אותו. שביל קדום, מוסתר ברובו, חלקו חצוב בסלע, מוביל אל המבצר כק"מ במורד השלוחה. לאורכו פילסו דרכן העגלות עמוסות אבני גזית אדירות במשקלן וגודלן. בתקופה הביזנטית היה במקום ישוב שננטש ובראשית המאה ה-13 נקנו האדמות ע"י הצלבנים שהקימו במקום את המחצבה שכפי הנראה היתה גדולה ומרשימה. בלב המחצבה נותר שולחן סלע רבוע בנוי לגובה כשעל אחת מדופנותיו מטפסות מדרגות חצובות. המטפסים בהן יוכלו לראות את פתחו של בור מים חצוב ומטויח בצורת פעמון הכרוי בתוכה. הבור שימש את הכפר הביזנטי ומשהמקום הפך למחצבה לא היה טעם לחצוב ב"סלע" שבו כרוי בור ולכן הבמה הושארה כפי שהיא כיום. על הבמה בנו הצלבנים מיצדית (Turris), מבנה אבן בגובה של שתי קומות ששימש להגנה. המיצדית חלשה על השלוחה המובילה למונפור ועל שטח המחצבה. כיוון שהמיצדית לא שרדה בשלמותה ניתן רק לשער מטוריסים (מבצרי מגדל) צלבניים אחרים שעל ראשה נבנו שִׁינוֹת ושבארבעת פאותיה מוקמו חרכי ירי. על פי מפות בריטיות שמה הערבי של החורבה היה חירבת מנחתה (هبطت خربة )שמשמעו - לפסל ואכן פוסל מאבניה מבצר מרשים ביופיו ובהדרו - מבצר המונפור.

ול..נחת - איך מגיעים:

מהחניון נפסע בשביל האדום עד שנגיע לפיצול. השביל האדום פונה ימינה סמוך לכרם זיתים, אך אנו פונים שמאלה, יורדים בשביל לא מסומן כ-150 מטר ופוגשים משמאל בשביל צר, דרוך היטב שעובר בשולי חלקה נטושה. ממשיכים בשביל זה ואחרי כ-5 דקות הליכה מגיעים אל מעל למחצבה. יורדים אליה דרך אחד מקירותיה. ולאחר שמגיעים לקרקעיתה ניתן כבר לזהות את במת האבן והמדרגות החצובות בה.